החלטה בתיק רע"א 55944-06-13

1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בכפר סבא (כב' השופטת מירב בן ארי), לפיה חייבה את המבקשת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיבים בסך 60,000 ש"ח.  

2. רקע ההחלטה ובקשה זו הינו תביעה כספית בסך של 1,200,000 ש"ח שהוגשה על ידי  המבקשת נגד המשיבים, עפ"י מספר עילות, זאת על רקע הפרה נטענת של התקשרות עסקית לרכישת מנוף מהמשיבים, אשר יוצר ע"י נתבעת נוספת - חברה שמקום מושבה באיטליה שאף כנגדה הוגשה התביעה במקורה ואולם נמחקה, ונזקים שנגרמו לטענתה של המבקשת עקב כך.

בתגובה לכתב התביעה אשר הוגש כנגד המשיבה 1 - היבואנית והמשווקת של המנוף והמשיב 2 - הסוכן מטעמה, הוגש על ידי המשיבים כתב הגנה וכן בקשה להפקדת ערובה להוצאותיהם. בבקשתם ציינו המשיבים כי המדובר בחברה בע"מ שמקום מושבה במזרח ירושלים, המוגדרת עפ"י רישומי רשם החברות כ"חברה מפרת חוק", מציינת את שמה בצורות שונות, ועל רקע ההוצאות הרבות הצפויות לניהול הגנתה ובכלל זה הגעת עדים מאיטליה, שכ"ט עו"ד ועוד,  וסיכוייה הנמוכים של התביעה, עתרו להשתת הפקדת ערבות להבטחת הוצאותיהם. 

לאחר דחיות שונות נתקבלה תגובת המבקשת וכן תשובת המשיבים לה. בעקבות האמור ניתנה החלטת בית המשפט קמא המקבלת את הבקשה ומחייבת את המבקשת בהפקדת ערובה בסך של 60,000 ש"ח שאם לא כן תדחה התובענה .

החלטה זו היא נושא הבקשה שלפני.

להשלמת התמונה יצויין, כי בקשה קודמת שהוגשה על ידי המשיבים להפקדת ערובה נדחתה על ידי בית המשפט קמא, זאת מששוכנע בית המשפט קמא כי המבקשת סולבנטית נכון לאותו מועד, וכי לא עמדו לפניו העובדות העדכניות אשר הועלו בבקשה העדכנית, נושא הבקשה לרשות ערעור שלפני.

3. תמצית טיעוני המבקשת היא, כי הבקשה הוגשה "בהמלצה ובהדרכה מטעם של בית המשפט קמא בדיון שהתנהל במרביתו באופן לא פורמלי ודברים רבים לא הועלו בפרוטוקול". אעיר כבר עתה כי טוב היה למבקשת לו נמנעה מהעלאת טענה מסוג זה שאינה מקובלת עלי כלל ועיקר, במיוחד, משלא מצאתי כל בקשה מטעמה לתיקון הפרוטוקול.

לגופו של עניין טוענת המבקשת, כי בקשת המשיבים הוגשה בנסיון לגרום למבקשת להסיר תביעתה ע"י הערמת קושי על המשך ניהול ההליכים בתיק. עוד טוענת המבקשת כי אין בבקשה ובתצהיר שצורף לה כדי להעמיד תשתית עובדתית ו/או ראייתית מלאה להפקדת ערובה, זאת על רקע זכות קניינה של המבקשת וזכות הגישה לערכאות הקיימת לה, ומשלא הובררו בשלב מקדמי זה סיכויי התביעה. כן טוענת המבקשת כי הבקשה נגועה בשלל פגמים יסודיים נוספים ובכללם כי המשיבים לא הוכיחו העדר יכולתה הכלכלית של המבקשת, לא הרימו את נטל ההוכחה לכך כי אינם אחראים לנזקי המבקשת, חוסר נקיון כפיים ותום לב דיוני מצידם. המבקשת מוסיפה וטוענת כי היא בעלת חוסן כלכלי ויהא באפשרותה לשלם הוצאות בעתיד, ככל שידרשו אלה.

4. אחר עיון בבקשה על נספחיה וכן בתיק בית המשפט קמא, לא מצאתי להיעתר לבקשה. 

5. ראשית במישור הדיוני: החלטת בית משפט קמא, היא החלטה דיונית המצויה במסגרת שיקול הדעת המוקנה לו עפ"י התקנות, ואין צורך לומר כי ערכאת הערעור נוטה בדרך כלל שלא להתערב בה, אלא במקרים חריגים שענייננו אינו אחד מהם. בעניין זה, נהנית ככלל הערכאה המבררת משיקול דעת רחב, תוך שבשיגרה נמנעת ערכאת הערעור מלהתערב, אלא במצבים חריגים, בעיקר כשנתונה הזכות לערעור על החלטת הבינים במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי. כפי שציין המשנה לנשיאה, כב' השופט א' ריבלין ברע"א 7219/11 הפניקס חברה לביטוח נ' בויראת נעים (11.6.2012), הרי שהחלטת הביניים אינה אלא אבן-דרך, לפעמים אחת מיני רבות, במסלול הבירור של התובענה. על פי רוב, רק עם מתן פסק הדין הסופי מתבהרת התמונה בכללותה, שאז נבלעות החלטות הביניים כולן אל קרבו של פסק הדין, וביד בעלי הדין נתונה הזכות לערער עליו כמקשה. בנסיבות אלה, הן הצורך למנוע פיצול בלתי נסבל של המשפט בערכאה המבררת, הן העומס הכבד המוטל ממילא על ערכאות הערעור, מצדיקים כי במקרים רבים יידחה הדיון בערעור על החלטת הביניים לעת שלאחר תום המשפט.

אמנם קיים לכלל זה חריג, לפיו תתערב הערכאה הערעורית בהליך ביניים, לו יגרם נזק של ממש בהיוותרותה של ההחלטה על כנה, ולאחר מתן פסק הדין הסופי לא תוכל הערכאה הערעורית להפעיל ביקורת שיפוטית אפקטיבית ולהשפיע בדיעבד, ככל שיהא בכך צורך, על אותה מציאות שיצרה ההחלטה האמורה.

בענייננו לא ניתן לומר כי זה המצב וכי קיים חשש לנזק בלתי הפיך כאמור.  אדרבא, המדובר בהחלטה הדירה לחלוטין, אשר מאפשרת למבקשת לקבל את כל הסכום שהופקד בסיום ההליך, אם וכאשר יסתבר שזכתה בתביעתה, בלא שפוגם הדבר בניהול ההליך מצידה, כמו גם מאפשרת בהחלט לערכאת הערעור לאחר מתן פסק הדין, להחליט אף היא מצידה כאמור.

            בנסיבות אלה היוותרות ההחלטה על כנה והימשכות ההליך, אין בה כדי לגרום נזק או עיוות דין בלתי הפיך. אין בהחלטת בית המשפט נושא בקשה זו כדי לשנות את מצבה של המבקשת לרעה, ודאי לא באופן בלתי הפיך, ובכל מקרה וכאמור, יוכל הדבר תמיד לבוא לידי תיקון על ידי ערכאת הערעור, אם וכאשר יהיה צורך בדבר, לאחר מתן פסק הדין.

            לעניין זה יוער, כי מסקנה זו מקבלת משנה תוקף, אם אכן חוסנה הכלכלי של המבקשת הוא כמתואר על ידה, בבקשת רשות הערעור שהגישה.

6. על מנת שלא להותיר את הדף חלק, אציין שגם לגופו של עניין לא מצאתי כי נפלה שגגה מלפני בית המשפט קמא בהחלטתו.

ראשית, נדמה כי נתהפכו היוצרות למבקשת בבקשתה: הנטל להוכחת מצב כלכלי ויכולת פרעון של חברה בע"מ מוטל עליה, זאת בניגוד למצב הקיים בתביעה כנגד צד "בשר ודם" שהנטל הוא על מבקש הבקשה. סמכות בית המשפט בעניין זה נובעת מהוראות סעיף 353 א' לחוק החברות התשנ"ט - 1999 הקובע את המסגרת הנורמטיבית לחיוב תאגיד במתן ערובה לתשלום הוצאות הנתבע (ולא סעיף 519 לתקסד"א):

                     "הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם זכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין."          

7.   צודקת המבקשת בטענתה, כי ככלל ניתנת עדיפות לעקרון זכות הגישה לערכאות ואין חוסמים בדרך כלל דרכו של תובע לפנות לבית המשפט למימוש זכויותיו. יחד עם זאת, כנגד הזכות האמורה, עומדת זכותו של הנתבע, שלא למצוא עצמו נגרר שלא ברצונו להתדיינות ולהוצאות מיותרות, כשבסופה, עלול הוא למצוא עצמו חסר יכולת מימוש הוצאות הצפויות להפסק לזכותו, אם אכן תתקבל עמדתו.

8.   פרשנות סעיף 353א לחוק החברות, המתיישבת עם הכללים שנקבעו בפסיקה בעבר, מלמדת כי התנאי היחיד למעשה לחיובה של חברה תובעת במתן ערובה לתשלום הוצאות אם תידחה תביעתה, הינו חוסר יכולתה לשלם את ההוצאות, וכי הנטל לסתור את הצורך בהפקדת ערובה אכן מוטל על החברה, אשר לה המידע הרלבנטי על מצבה הכלכלי. במסגרת האיזון שבין זכותו של הנתבע שלא להיגרר להליכים משפטיים מבלי שתינתן ערובה ראויה לשיפוי הוצאותיו, לבין זכות הפנייה לערכאות, שהינה כאמור זכות קונסטיטוציונית, הותיר המחוקק לבית-המשפט שיקול-דעת רחב להורות לחברה להמציא ערובה, אלא אם נסיבות העניין אינן מצדיקות זאת, או כאשר החברה מוכיחה כי יש לה יכולת לשלם לנתבע את הוצאותיו אם תידחה התביעה. (ר' למשל לעניין זה - רע"א 9618/11 ארט יודאיקה בע"מ נ' ג' טליעד שינוע בע"מ (מיום 29.12.11), בש"א (מחוזי ירושלים) 1327/06 - מדינת ישראל נ' עתיר בע"מ, (מיום 17.10.06) וכן בש"א (מחוזי חיפה) 6191/04 POLSKA ZEGLUGA MORSKA ואח' נ' החברה לנאמנות של בנק אגוד בע"מ ואח' (מיום 17.1.06).  באשר לשיקולים המנחים ר' גם רע"א 10376 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים (מיום 11.2.09)).